רב לחתונה - דתי, חילוני, רפורמי לבחירתך

רב לחתונה - דתי, חילוני, רפורמי לבחירתך
לייעוץ והמלצות התקשרו: 052-6511664    


הערב הגדול הגיע.  החופה עומדת להתחיל.  מה בדיוק מתרחש שם מתחת לחופה ?  מהו סדר הכניסה לחופה ?  מי עומד ליד מי ומתי ? איך נדע מה תפקידו של כל אחד מאתנו במהלך הטקס הנכבד והמרגש ? 

על טקס החופה המרגש -שלב אחרי שלב- בסקירה שלפניכם.

מאת: הרב דב בקשט 
 
 
 

בטקס הנישואין ישנם שני שלבים שיש ביניהם הפרדה: הקידושין (או ה'אירוסין') והנישואין.

 

בעבר שלב האירוסין נהג תקופה ממושכת (כשנה), ואילו מאז תקופת המשנה הוא קוצר לכדי דקות בודדות, ועל כן נוצר מוסד שהחליף אותו, המחייב הרבה פחות, המכונה "שידוכין" (ובעברית מודרנית נקרא גם 'אירוסין'). שלב השידוכים איננו בעל משמעות הלכתית, אך הוא תוקן על מנת לאפשר שלב של קשר בין בני-זוג שבו יהיו קשורים זה לזה אך לא יידרש גט על מנת להתיר את הקשר - כמחליפו של שלב ה'קידושין' שקוצץ.

 

טקס זה נהוג לקיים בנוכחות המשפחה וחברים קרובים, ובו בין השאר, שוברים צלחת חרס (מקביל לשבירת הכוס תחת החופה).

בקהילות רבות נהוג לחתום בטקס זה על 'שטר-תנאים' שבו מעוגנים התחייבויות כספיות הדדיות של בני-הזוג ומשפחותיהם הקשורות במימון החתונה והעזרה הכספית לזוג הצעיר.

ע"פ ההלכה ישנן שלוש דרכים אפשריות לביצוע הקידושין (המכונה גם 'אירוסין'): שהמרכזי מביניהם והוא הנוהג כיום: נתינת כסף (או שווה כסף  -כיום בדרך כלל בטבעת) לאישה.

השלב הראשון בטקס החופה אם כן הוא: ה'אירוסין' (או 'הקידושין'). החתן נדרש להבהיר את מטרת המתנה שהוא נותן, -כך שכוונתו תהייה ברורה, ודרושה הסכמתה של הכלה לקידושין, הואיל וחז"ל קבעו: "אין האישה מתקדשת אלא לרצונה". הקידושין וההצהרה נעשים בפני עדים כשרים.

בסיום שלב זה הכלה כבר נחשבת אשת-איש, ואינה יכולה להינשא לאחר.

כיום, נהוג לקדש תחת החופה באמצעות טבעת. החתן אומר לכלה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל",  ועונד את הטבעת על אצבעה.

כבר אחרי שלב ה'קידושין', הגבר חייב לרעיתו בעיקר הכתובה (מאתיים זוז בנישואין ראשונים שלה, ומאה זוז כשהיא נישאת בשנית), אך אין הוא חייב ברוב המחויבויות הכספיות הנוספות הרשומות בכל כתובה. למרות זאת, אם הגבר מוסר לרעיתו בשלב הקידושין כתובה, הוא מחויב מיד בכל תנאי הכתובה.

השלב השני הוא ה'נישואין', המונח בתלמוד הוא 'כניסה לרשות הבעל'. שלב זה בפשטות הוא כניסת האישה, למטרת נישואין, לביתו של הגבר. המגורים המשותפים של שני בני הזוג בביתם שלהם כזוג נשוי, -היא זו שיוצרת את הנישואין הגמורים.

ישנן מספר שיטות הלכתיות כיצד לבצע את המעבר לשלב זה, וכיום מקובל לשלב את השיטות השונות בתוך תהליך החופה. השלבים שמסמלים את כניסת האישה לרשותו הינם: הכניסה תחת לחופה וכניסה לבית בו יתגוררו ויחלו בחייהם המשותפים כזוג נשוי.

 

טקס החופה בימנו

בקהילות רבות נהוג לבקר כמה ימים לפני החופה בבית הקברות -לפקוד את קבריהם של הקרובים ביותר (אבא, אמא, סבים סבתות וכדומה) שהסתלקו לבית  עולמם ו"להזמין" את אותם קרובי המשפחה שנפטרו לטקס החופה, -שכן ע"פ המובא בספר "הזוהר" (בפרשת פנחס) על הפסוק: "ישמח ישראל בעושיו" [תהילים קמט, ב']  כשהאדם עושה שמחה, בא הקדוש ברוך הוא לגן עדן, לוקח משם את אביו ואת אמו, ומביאם אל השמחה.

וזה לשון 'הזוהר' (תרגום) : "ואף על פי שאביו ואמו נפטרו מהעולם הזה, השמחה של אדם היא בכל השותפים, דתניא: בשעה שאדם משתף את הקב"ה בשמחתו, בא הקב"ה לגן עדן, ולוקח משם את אביו ואמו שהם שותפים עמו, ומביאם עמו לאותה שמחה, ובני אדם אינם יודעים מזה".

המסורת אומרת שעד שלושה דורות בודאי שהאבות והאמהות באים להשתתף בשמחת בניהם-צאצאיהם, ויותר מזה  -תלוי כל אחד לפי זכותו.

 

 

חתימת הכתובה

טרם היציאה אל חופה מתכנסים החתן, שני האבות, הרב עורך החופה ושני עדים ל'חתימת הכתובה". הרב ממלא את טפסי רישום הנישואין האחרונים, מצרף לתיק את 'אישור הטבילה' (אותו קיבלה הכלה לאחר הטבילה במקווה) ולאחר מכן חוזר הרב שוב בקצרה בפני החתן ובנוכחות העדים על עיקרי ההתחיבויות שלו כלפי הכלה בכתובה. בכדי לתת לדברים תוקף ולהביאם לנקודת 'אל חזור' הוא מקנה לחתן מטפחת או כל כלי אחר הנקרא 'קנין סודר'. החתן מגביה את ה'קנין סודר' בנוכחות העדים ובכך מקבע את התחיבויותיו כלפי הכלה. רק לאחר מכן חותמים העדים על הכתובה.

כתובה

מקום עריכת החופה

 


בני עדות אשכנז נוהגים לערוך את החופה דווקא תחת כיפת השמים לסימן ברכה: "וארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית כב, יז') רבים נוהגים לערוך את טקס הנישואין במילוי הלבנה (החצי הראשון של החודש העברי).

את הטקס עורך רב המכונה "מסדר הקידושין". וזאת על פי תקנה עתיקה שנועדה להבטיח כי הטקס יתבצע על פי הכללים ההלכתיים. תקנה נוספת, דורשת נוכחות של מניין בטקס. כיום, ע"פ חוק רשאי לערוך חופות בישראל רק רב מוסמך שבידו "רשיון לעריכת חופות" מועדת הנישואין של הרבנות הראשית לישראל.


מנהגי החופה משתנים בין העדות השונות, וכאן צויינו בעיקר השלבים העיקריים המשותפים לרוב העדות.

 

 

כיסוי הכלה בהינומה

נהוג שהחתן פורש הינומה (פיסת בד העשויה מבד רשת) על ראש הכלה. המנהג נובע מהפסוק: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד, סה') שמוזכר בתורה בעת פגישת רבקה ויצחק טרם שנישאו. לדעות מסוימות יש בשלב זה אלמנט של נישואין ולכן נהוג שהעדים יהיו נוכחים בעת כיסוי ההינומה.

נוהגים גם לברך בשלב זה את הכלה: "אחותנו, את היי לאלפי רבבה" (בראשית כד, סו').

 

 

הכניסה לחופה

פורשים מבעוד מועד יריעה על גבי עמודים (החופה). החתן והכלה צועדים אל החופה לעיתים לבדם ולעיתים כששני האבות ושתי האמהות מלווים אותם.  (ולמנהג אחר: שני הורי החתן והכלה כל אחד מלווה את בנו/בתו ).  החתן והכלה עומדים במרכז החופה, החתן ולימינו הכלה, לשמאלו של החתן -אביו ואבי הכלה,  ולימינה של הכלה  -אימה ואם החתן.

 

 

האירוסין


הרב עורך החופה ממלא את הגביע ביין (סמל לשפע ולשמחה -'ויין ישמח לבב אנוש') נעמד לצד הזוג והוריו כשבידו כוס היין והוא מברך שתי ברכות: ברכה על כוס היין, או מיץ הענבים ("בורא פרי הגפן"),  וברכה על הקידושין (הברכה מכונה 'ברכת האירוסין').


הרב :   בָּרוּךְ אַתָּה אדוני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

בני הזוג והקהל:  אָמֵן.

 

הרב:  בָּרוּךְ אַתָּה אדוני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קְדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ, עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה אדוני מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין:

בני הזוג והקהל:  אָמֵן.

 

 

הרב נותן לחתן לשתות מעט, ואז מועברת הכוס לאם הכלה שנותנת לכלה לשתות מכוס היין.

 

 

 

הרגע הגדול - ענידת הטבעת

החתן פונה לכלה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ועונד טבעת על אצבע יד ימין של הכלה. עדי הקידושין חייבים לראות את שלב נתינת הטבעת, אחרת המעשה אינו תקף, ויש לחזור עליו. נהוג שלאחר נתינת הטבעת אומר הקהל, "מקודשת מקודשת מקודשת". על הכלה לענוד את הטבעת על אצבע יד ימין עד לאחר סיום הטקס.

 החתן:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, בְּטַבַּעַת זוֹ, כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל:



 

העדים (והקהל): מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת.

 

 

 


הקראת הכתובה

(על הכתובה בהרחבה  -ראה בדף הבית של אתר זה,  בקישורית : הכתובה -הכל כתוב בה).

 

 

השלב הבא הוא הקראת ומסירת הכתובה. לפני מתן הכתובה נהוג שהרב, או אדם אחר, קורא בקול את הכתובה, ולעתים אף מתרגם אותה מארמית (שהייתה שפת העם כולו בזמן חיבור הכתובה) לשפה העברית המדוברת כיום. זאת, על מנת שבני הזוג וציבור האורחים יבינו את הכתוב. בתום ההקראה החתן מוסר לכלה את הכתובה וזו מוסרת אותה בדרך כלל למשמורת אצל אימה. רבים נוהגים שהעדים חותמים לפני החופה על שטר הכתובה ויש העושים זאת בתום הקראתה מתחת לחופה.

 




בחופות רבות יש המבקשים להוסיף בשלב זה גם גוון ונופך אישי יותר לטקס החופה ומקובל שאחד מבני הזוג או שניהם נושאים דברים. יש המשמיעים הבטחות אישיות או מילים מיוחדות האחד כלפי השני, יש הנושאים נאום מרגש ומיוחד ומודים להורים, לבני המשפחה או לאורחים שהגיעו מחו"ל וכדומה.

 
 
 
 

הנישואין - שבע הברכות

 
כאן עוברים לשלב השני של טקס החופה 'הנישואין'.

שוב ממלא הרב את הגביע ביין (סמל לשפע ולשמחה -'ויין ישמח לבב אנוש')  ומברך (או מכבד מספר אורחים נבחרים מהקהל) על כוס היין את שבע הברכות שעוסקות בשמחת הנישואין מתקופת הבריאה -אדם וחווה-, דרך ההווה ועד לעתיד והם קושרות את השמחה הספציפית של בני הזוג הנערכת עתה, לשמחה הלאומית הכללית.

ברכה ראשונה:

המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אדוני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:  
בני הזוג והקהל:  אָמֵן.


ברכה שנייה:
המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אדוני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ:

בני הזוג והקהל:  אָמֵן.


 

ברכה שלישית: 
המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אדוני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. יוֹצֵר הָאָדָם:

בני הזוג והקהל:  אָמֵן.

 

ברכה רביעית:
המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אדוני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם  בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ. וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה אדוני יוֹצֵר הָאָדָם:
בני הזוג והקהל:  אָמֵן.
 
 
 
ברכה חמישית:
המברך: שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה. בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה.
        בָּרוּךְ אַתָּה אדוני  מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ:

בני הזוג והקהל:  אָמֵן.
 
 
 
ברכה ששית:
המברך: שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים. כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם.
        בָּרוּךְ אַתָּה אדוני מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן וְכַלָּה:
בני הזוג והקהל:  אָמֵן.
 
 
 
ברכה שביעית:
 

המברך: בָּרוּךְ אַתָּה אדוני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. חָתָן וְכַלָּה. גִּילָה רִנָּה. דִּיצָה וְחֶדְוָה. אַהֲבָה וְאַחֲוָה. וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה. קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה אדוני מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה:

בני הזוג והקהל:  אָמֵן.

 

בתום שבע הברכות מושיט הרב לחתן את גביע היין, החתן טועם מעט, והוא עצמו נותן גם לכלה לשתות מהכוס.

 

שבירת הכוס -זכר לחורבן


לקראת סיום הטקס, מניח החתן כוס זכוכית (עטופה היטב בנייר כסף) וטרם שישבור אותה יאמר את פסוקי השבועה לירושלים המובאת בפרק קל"ז שבספר תהילים :

החתן:


אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

 

 

אכן, דווקא בשעה זאת, בה מקימים בני הזוג את ביתם הפרטי, עליהם לזכור ולהזכיר את השתייכותם לעם ישראל הכללי ולהדגיש זאת. סמלו של עם ישראל הוא בית המקדש וירושלים -המאחדת סביבה את כל החוגים והגוונים ביהדות. וגם ברגעי שיא של שמחה וגיל לא שכחנו ולא נשכח שירושלים עדיין חרבה וקיבוץ הגלויות טרם נסתיים. לכן כאקט סמלי וכהזדהות אנו שוברים את הכוס ומדגישים בזאת את אי-השלמות והחסרון של בית המקדש וירושלים.

 

מזל טוב  !!!        מזל טוב !!!       מזל טוב !!!

 


 

 
האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים